ארץ חמשת הקשתות (מוקדש לילדי הקריסטל) פרק שני 

התעוררתי בתוך שק שינה. טוב, זה לא היה ממש שק שינה, זה רק מה שהיה נדמה לי בהתחלה, בעצם זה היה יותר כמו שמיכה אוורירית, ואחר כך נזכרתי בדינו ולא ראיתי בסביבה שום דינוזאור וחשבתי שאולי השמיכה האוורירית הזו היא בעצם דינו. זחלתי החוצה מתוך השמיכה האוורירית, התמתחתי והבחנתי בראשה של אור מציץ מאחת הפינות של השמיכה, לא רציתי להעיר אותה. הבטתי סביב ואנסה לתאר לכם את המראה שראיתי. היינו במקום שנראה לי כעמק, מרחוק ראיתי אגם שצבעו היה כסוף ומסביב הרים גבוהים וכחולים שהשתקפו במימי האגם. מסביב לאגם היו עצים שענפיהם מכוסים בעלעלים קטנים. נראה היה שזו שעת בקר מאוד מוקדמת, היה שקט ורוח לא נשבה. השמיים היו בצבע ורוד עם גווני כתום ואז החלה השמש להציץ ולעלות מאחורי ההרים הכחולים והיא היתה סגולה, צבע סגול זוהר ואפילו מסנוור, לעולם לא אשכח את הרגעים האלה. בעוד השמש זורחת, החלה רוח קלה להניע את עלי העצים וכשהעלים נעו הם השמיעו צלילי פעמונים, מין מנגינה. עצמתי את העיניים והקשבתי והצלילים היו כל כך מוכרים שהתחלתי לנוע עם המנגינה, זה היה כאילו הגוף שלי מכיר את המנגינה ויודע את הריקוד. הרוח התחזקה ואתה גם צלילי הפעמונים ואני הסתחררתי כמו הרוח וצחקתי בקול בהנאה. השמש עלתה והיתה כבר גבוהה יותר בשמיים שהגוון הכתום נעלם מהם והם היו ורודים, השמש צבעה נשאר כמו בזריחה סגול וזוהר. מנגינת הפעמונים הסתיימה ואני ישבתי על העשב הירוק מתנשם אחרי הריקוד המוזר שרקדתי. הבחנתי באור היושבת ערה ומתבוננת בי חייכתי אליה נבוך וחפשתי את דינו. את דינו לא ראיתי אבל במקום השמיכה האוורירית ריחף שם ענן שהחל לשנות את הצורה שלו, לאט לאט נוצרה שם דמות שהיתה בערך בגובה שלי, היא היתה לבושה במין גלימה עם ברדס בצבע כסף, לא היו לה רגליים ולכן נראתה כמרחפת, מתוך שרוולי הגלימה הציצו כפות ידיים כמעט שקופות עם אצבעות ארוכות ודקות . אי אפשר היה להבחין בפנים מתחת לברדס אבל שני אורות נצנצו שם כמו שני פנסים. ובכן הגענו וברוכים הבאים, נשמע קול עדין מתוך הברדס ואני ניסיתי לנחש איזה פנים מסתתרים שם. לא הספקתי לפתוח את פי ולשאול שאלות כשהדמות אמרה כן, אני דינו , גם כאן שמי דינו, הפנים שלי כמעט שקופות ואין משמעות לתווי פנים אצלנו וכן, אני יכול לקרוא את המחשבות שלך. עכשו דינו הביט מעלה, אל קצה האופק, והמשיך לדבר מתוך אפלולית הברדס- עוד מעט תהיה איתנו הגבירה הקוסמת סלינה. הבטתי בפניה של אור וראיתי איך עיניה הגדולות מנצנצות בהתרגשות. הבטנו מעלה, אל האופק, במרחק נראתה ציפור גדולה עפה ומתקרבת לכוון שלנו. ככל שהתקרבה ראינו כמה היא מיוחדת ואת הנוצות הצבעוניות היפיפיות שהיו שזורות בכנפיה, זה היה מראה מקסים. הציפור התקרבה עוד ועוד במעוף איטי והחלה לרדת, תוך כדי דאייה החלה להשתנות וכשהגיעה אל הקרקע כבר לא היתה זו ציפור. עמדה מולנו דמות מרשימה ביותר, זו היתה הגבירה הקוסמת סלינה. אשה יפיפיה, שערה ארוך עד מותניה, מצחה היה עטור בסרט שבו שזורות נוצות צבעוניות כמו שראינו לפני מספר דקות על כנפיה של הציפור. פניה היו כמו מכוסים בנצנוצי זהב ועיניה היו גדולות מאוד וצבען סגול זוהר בדיוק כמו השמש הזורחת מעלינו. אור קדה קידה נחמדה לפני הגבירה הקוסמת סלינה ואני לא ממש ידעתי מה נכון לעשות, הייתי קצת מבולבל וגם נבוך, אז הרכנתי את ראשי ואחר כך הסתכלתי בעיניה של הגבירה סלינה אזרתי אומץ ואמרתי: אנחנו מאוד שמחים לפגוש אותך ולהיות כאן אבל למה בכלל הגענו לכאן? הגבירה סלינה חייכה אלי חיוך מקסים, הביטה בדינו במבט נוזף ואפילו שלא יכולתי לראות שום פנים מתחת לברדס הייתי אומר שהוא הסמיק. עדיין, עדיין לא הספקתי, אמר בקול העדין שלו. טוב, זוהר, אור, תיכף נעשה כאן סדר וקודם כל נשחרר אתכם מהתלבושות האלה שנקראות פיג'מות. הגבירה סלינה הניפה את ידה הימנית וכהרף עין היינו לבושים בבגד אחר. הפיגמות נעלמו. עכשו היינו, אור ואני לבושים במין בגד שצבעו סגול ועל כתפינו גלימה עד הברכיים צבעה זהב ושוליה כסף. הבגד הזה מאוד מצא חן בעינינו, הוא היה נוח ונעים על הגוף וגם כל כך יפה. הגבירה סלינה סקרה אותנו במבטה מכף רגל עד ראש ונראתה מרוצה מאוד. מקסים, פשוט מקסים, אמר דינו בקולו העדין.
לידינו, על כר הדשא היה מעגל אבנים, נשב כאן, אמרה הגבירה סלינה, נשב כאן ואני אספר לכם מדוע דינו הביא אתכם לכאן, לעמק הפעמונים שבארץ חמשת הקשתות.

תם פרק שני